ישנן בנות ישנן בנות בניו יורק

יש לי סימפטיה לאומנות קונספטואלית ב Guggenheim Museum  ניו יורק.
מעבר למבנה הספירלי שמרתק אותי כל פעם מחדש, נתקלתי בשורה:
“חשבתם שהציור המופשט הומצא ע״י גברים במאה ה20? הילמה אף קלינט הייתה שם קודם!”
 Who the hell is Hilma
ואיך לא שמעתי עליה עד היום? 
נו נו, יצאתי לבדוק מי התגלית המרעישה, שהצליחה לתפוס כותרות, לשבור קופות ולהעמיד תורים ארוכים, בחודשים הקרררים בניו יורק.
התחלתי מהסוף, מלמעלה, כי ככה יהודית אמרה והיא אחת שיודעת. תמונות ראשונות של צורות וצבעים עם מקצב גיאומטרי
ורמזים לשפה בכתב חידה סימטרי.
ככל שהתקדמתי בספירלה של הקומות, הציורים הלכו וגדלו, קיבלו תנועה עגולה עם מנדלות, שבלולים, אותיות מסולסלות
ומשיכות מכחול סיבוביות מתפרצות.
לא ממש הבנתי את הרוח שנשבה מהקווים ומכתב הסתרים, למרות שהיו הסברים מדוקדקים מהיומנים שלה.
אבל היה משהו בכח הסיבובי, בסידור הקבוצתי ובשפה המשונה שריתק אותי. 
Who the hell is Hilma
מסתבר שהילמה היתה סלבית מצליחה בסצנה השוודית, שציירה דיוקונאות ונופים בתחילת המאה ה20. אבל לא לשם כך התכנסנו כאן. 
בסודי סודות היא היתה רוחניקית, שעשתה סיאנסים והעלתה רוחות עם כמה חברות. בחווית העל חלל שלה, היא קיבלה עליה
את "רוח המפקד העליון" והמסרים הפכו ל200 ציורים מופשטים, שנשמרו בחדרי חדרים. 
"העבודות צוירו דרכי, ללא סקיצות מוקדמות ובעוצמה אדירה", כתבה אף קלינט ביומנים. "לא היה לי מושג מה הציורים האלו אמורים לתאר, ובכל זאת עבדתי במהירות בלי לתקן שום משיכת מכחול"
לראש המצעד הגיעו "עשרת הגדולים". סידרה של עשרה ציורים ענקיים, שבמבט ראשון נראו לי כמו פרחים מיוחדים בגוונים פסטליים, עם גבעולים ועלים משתרגים.  כשהתקרבתי ראיתי שלא דובים ולא פרחים מסתלסלים, אלא מחזור החיים של האדם, כך היה רשום בהסברים.
נכון שאני לא מתחברת לדת המיסטיקנית, וגם לא הבנתי למה התכוונו הנשמות הטהורות, אבל התאהבתי בציורים המופשטים, בלי לתת לעצמי הסברים מסובכים.

Paintings for The Future
בתחילת ה120 כשהילמה נתנה בסתר על פרויקט חייה, היא חשבה שהעולם עדיין לא מוכן לקבל את מהפכת הצורה והצבע.
בשביל לשמור על המוניטין האמנותי בפרופיל העתידי, ושלא ניפול לסטורי פיקנטי וזול, היא רשמה יומנים מפורטים על התהליכים שעברה.
הרוחניקית גם כתבה צוואה, שלא יציגו אותה לפחות 20 שנה אחרי מותה.
עברו מאז כמה עשורים, והפרויקט שלה מוצג במקדש עגול עם ארבע קומות, כששביל ספירלי מחבר ביניהן.
ככה בדיוק היא חלמה שיציגו אותה. 
בקיצור תולדות האומנות המודרנית, מסתבר שהילמה אף קלינט השוודית, היתה פה קודם
לפני קזימיר מלביץ' האוקראיני, וסילי קנדינסקי הרוסי ופיט מונדריאן ההולנדי.
למי שפספס אותה בניו יורק, התערוכה  Hilma af Klint: Paintings for the Future עשתה עליה לארץ.
רוצו על התמונות הפנטסטיות האלו שממתינות לכם עד 2.2.20  במוזיאון תל אביב 
יש לי סימפטיה לאומנות רחוב בניו יורק
אני מוצאת את עצמי יוצאת למסעות צייד בעקבות "הגביע הקדוש". יש קירות שאני מרפרפת עליהם, ויש כאלו שתופסים אותי על חם עם הראש בקיר.  
יצא לי לאחרונה לראות את פרידה, תוך כדי שוטטות ברחובות, על משאיות, קירות, חולצות, כוסות, כאן שם ובכל מקום בניו יורק.
היא הפכה לטרנד, למוצר שכולם אוהבים לצרוך אותה, להסתלפף איתה, להתלבש אותה ולאהוב אותה אם אפשר בקולי קולות, שכולם יראו.
מעניין מה פרידה המרדנית היתה חושבת על פרידה האופנתית?
זאת שיצאה נגד המודל הנשי, בגבות מחוברות ושפמפם. זאת שניהלה חיי מין פרועים עם גברים ונשים בשנות ה40.
זאת שציירה את עצמה מחוץ לקווים המקובלים.
אני ואופנות כאלו לא כ"כ חברות, אבל יש נחש קוברה ברזיליאני,שהפרשנות הציורית שלו עושה לי את זה בענק.
אחרי תשעה ציורים שלו שיש לי על החגורה, החלטתי לפנק את עצמי באיזה חור בברוקלין, כי מה לא עושים בשביל לדפוק את הראש בקיר. 
Appearances Can Be Deceiving
כמו במסיבת הפתעה, הגעתי לקיר הכי צבעוני, הכי מעניין עם הפרידה הכי משונה, הכי גברית, הכי עייפה, הכי נפלאה מבינתי ועוד המון הכי הכי שהעיף לי את המחשבות.
וכל היופי המורכב והצבעוני הזה, היה בתוך חצר סגורה ונעולה עם גדר שמפריעה לצילומים, בשכונה לא משהו.
אתם לא תאמינו מה נאלצתי לעשות בשביל לצלם אותה, ובכל זווית היא נראתה שונה ובסוף היא גם יצאה עקומה. 
לקח לי כמה דקות טובות להבין את הראש של הקוברה הזה: יש פה שילוב של הזוג בפורטרט אחד.
הצד של פרידה נשי, צבעוני, עיין בורקת, ושפתיים אדומות חושניות ותאבות חיים.
הצד של דייגו 50 גוונים של אפור, פנים מבוגרות, מקומטות, מותשות מהחיים.
ביחד האהבה שלהם ניצחה את הבגידות הפרועות, האידיולוגיות הפוליטיות, פער הגילים ואגו של אומנים.
ועדיין פרידה אמרה "שתי תאונות קשות התרחשו בחיי, תאונת הדרכים והנישואים לריברה"
קוברה עשה פה הפוך על הפוך. בחיים האמיתיים דייגו, שצייר על הקירות את תולדות מקסיקו, נחשב לאומן דגול ומפורסם.  
פרידה חיה בצילו, בצד האפור של החיים. האומנות שלה נתפסה מאז ומתמיד, כחלק מיצירתו של בעלה . 
קבלו אותה, כמו שמגיע לה Frida Kahlo: Appearances Can Be Deceiving בתערוכה גדולה משלה, שנודדת בעולם .
אם החלטתם ללכת על התמונות הפנטסטיות של הילמה, סידרתי לכם קפיצה קטנה לעידן חדש במוזיאון תל אביב  
אומנם הילמה עשתה עליה לת"א ועדיין יש לי סימפטיה ל Guggenheim Museum . אז אם אתם בניו יורק, אני ממליצה בחום לבדוק את החתיך המסחרר הזה. אחרי שהסתלפפתם, תעלו לקפיטריה ותראו איך החלום של האדריכל פרנק לויד רייט, שתכנן את ההורס הזה, מתממש שלב אחרי שלב בצילומים אדירים. 
ואם בא לכם לדפוק את הראש בקירות של קוברה הוירטואוז, תפתחו את המפה שמיקי יצרה, כי היא אחת שיודעת וכדאי לעקוב אחריה 
ואם בא לכם לדעת לפני כולם, על כאן ושם בעיר העירים למתקדמים, מוזמנים להרשם למעלה מימין  ותודה 
נתפגש בפוסט הבא עלינו לטובה