ישנן בנות ישנן בנות בניו יורק

יש לי סימפטיה לאומנות קונספטואלית ב Guggenheim Museum  ניו יורק.
מעבר למבנה הספירלי שמרתק אותי כל פעם מחדש, נתקלתי בשורה:
“חשבתם שהציור המופשט הומצא ע״י גברים במאה ה20? הילמה אף קלינט הייתה שם קודם!”
 Who the hell is Hilma
ואיך לא שמעתי עליה עד היום? 
נו נו, יצאתי לבדוק מי התגלית המרעישה, שהצליחה לתפוס כותרות, לשבור קופות ולהעמיד תורים ארוכים, בחודשים הקרררים בניו יורק.
התחלתי מהסוף, מלמעלה, כי ככה יהודית אמרה והיא אחת שיודעת. תמונות ראשונות של צורות וצבעים עם מקצב גיאומטרי
ורמזים לשפה בכתב חידה סימטרי.
ככל שהתקדמתי בספירלה של הקומות, הציורים הלכו וגדלו, קיבלו תנועה עגולה עם מנדלות, שבלולים, אותיות מסולסלות
ומשיכות מכחול סיבוביות מתפרצות.
לא ממש הבנתי את הרוח שנשבה מהקווים ומכתב הסתרים, למרות שהיו הסברים מדוקדקים מהיומנים שלה.
אבל היה משהו בכח הסיבובי, בסידור הקבוצתי ובשפה המשונה שריתק אותי. 
Who the hell is Hilma
מסתבר שהילמה היתה סלבית מצליחה בסצנה השוודית, שציירה דיוקונאות ונופים בתחילת המאה ה20. אבל לא לשם כך התכנסנו כאן. 
בסודי סודות היא היתה רוחניקית, שעשתה סיאנסים והעלתה רוחות עם כמה חברות. בחווית העל חלל שלה, היא קיבלה עליה
את "רוח המפקד העליון" והמסרים הפכו ל200 ציורים מופשטים, שנשמרו בחדרי חדרים. 
"העבודות צוירו דרכי, ללא סקיצות מוקדמות ובעוצמה אדירה", כתבה אף קלינט ביומנים. "לא היה לי מושג מה הציורים האלו אמורים לתאר, ובכל זאת עבדתי במהירות בלי לתקן שום משיכת מכחול"
לראש המצעד הגיעו "עשרת הגדולים". סידרה של עשרה ציורים ענקיים, שבמבט ראשון נראו לי כמו פרחים מיוחדים בגוונים פסטליים, עם גבעולים ועלים משתרגים.  כשהתקרבתי ראיתי שלא דובים ולא פרחים מסתלסלים, אלא מחזור החיים של האדם, כך היה רשום בהסברים.
נכון שאני לא מתחברת לדת המיסטיקנית, וגם לא הבנתי למה התכוונו הנשמות הטהורות, אבל התאהבתי בציורים המופשטים, בלי לתת לעצמי הסברים מסובכים.

Paintings for The Future
בתחילת ה120 כשהילמה נתנה בסתר על פרויקט חייה, היא חשבה שהעולם עדיין לא מוכן לקבל את מהפכת הצורה והצבע.
בשביל לשמור על המוניטין האמנותי בפרופיל העתידי, ושלא ניפול לסטורי פיקנטי וזול, היא רשמה יומנים מפורטים על התהליכים שעברה.
הרוחניקית גם כתבה צוואה, שלא יציגו אותה לפחות 20 שנה אחרי מותה.
עברו מאז כמה עשורים, והפרויקט שלה מוצג במקדש עגול עם ארבע קומות, כששביל ספירלי מחבר ביניהן.
ככה בדיוק היא חלמה שיציגו אותה. 
בקיצור תולדות האומנות המודרנית, מסתבר שהילמה אף קלינט השוודית, היתה פה קודם
לפני קזימיר מלביץ' האוקראיני, וסילי קנדינסקי הרוסי ופיט מונדריאן ההולנדי.
למי שפספס אותה בניו יורק, התערוכה  Hilma af Klint: Paintings for the Future עשתה עליה לארץ.
רוצו על התמונות הפנטסטיות האלו שממתינות לכם עד 2.2.20  במוזיאון תל אביב 
יש לי סימפטיה לאומנות רחוב בניו יורק
אני מוצאת את עצמי יוצאת למסעות צייד בעקבות "הגביע הקדוש". יש קירות שאני מרפרפת עליהם, ויש כאלו שתופסים אותי על חם עם הראש בקיר.  
יצא לי לאחרונה לראות את פרידה, תוך כדי שוטטות ברחובות, על משאיות, קירות, חולצות, כוסות, כאן שם ובכל מקום בניו יורק.
היא הפכה לטרנד, למוצר שכולם אוהבים לצרוך אותה, להסתלפף איתה, להתלבש אותה ולאהוב אותה אם אפשר בקולי קולות, שכולם יראו.
מעניין מה פרידה המרדנית היתה חושבת על פרידה האופנתית?
זאת שיצאה נגד המודל הנשי, בגבות מחוברות ושפמפם. זאת שניהלה חיי מין פרועים עם גברים ונשים בשנות ה40.
זאת שציירה את עצמה מחוץ לקווים המקובלים.
אני ואופנות כאלו לא כ"כ חברות, אבל יש נחש קוברה ברזיליאני,שהפרשנות הציורית שלו עושה לי את זה בענק.
אחרי תשעה ציורים שלו שיש לי על החגורה, החלטתי לפנק את עצמי באיזה חור בברוקלין, כי מה לא עושים בשביל לדפוק את הראש בקיר. 
Appearances Can Be Deceiving
כמו במסיבת הפתעה, הגעתי לקיר הכי צבעוני, הכי מעניין עם הפרידה הכי משונה, הכי גברית, הכי עייפה, הכי נפלאה מבינתי ועוד המון הכי הכי שהעיף לי את המחשבות.
וכל היופי המורכב והצבעוני הזה, היה בתוך חצר סגורה ונעולה עם גדר שמפריעה לצילומים, בשכונה לא משהו.
אתם לא תאמינו מה נאלצתי לעשות בשביל לצלם אותה, ובכל זווית היא נראתה שונה ובסוף היא גם יצאה עקומה. 
לקח לי כמה דקות טובות להבין את הראש של הקוברה הזה: יש פה שילוב של הזוג בפורטרט אחד.
הצד של פרידה נשי, צבעוני, עיין בורקת, ושפתיים אדומות חושניות ותאבות חיים.
הצד של דייגו 50 גוונים של אפור, פנים מבוגרות, מקומטות, מותשות מהחיים.
ביחד האהבה שלהם ניצחה את הבגידות הפרועות, האידיולוגיות הפוליטיות, פער הגילים ואגו של אומנים.
ועדיין פרידה אמרה "שתי תאונות קשות התרחשו בחיי, תאונת הדרכים והנישואים לריברה"
קוברה עשה פה הפוך על הפוך. בחיים האמיתיים דייגו, שצייר על הקירות את תולדות מקסיקו, נחשב לאומן דגול ומפורסם.  
פרידה חיה בצילו, בצד האפור של החיים. האומנות שלה נתפסה מאז ומתמיד, כחלק מיצירתו של בעלה . 

קבלו אותה, כמו שמגיע לה Frida Kahlo: Appearances Can Be Deceiving בתערוכה גדולה משלה, שנודדת בעולם .
אם אתם כבר במסיבה של פרידה, כדאי לכם לקפוץ למוזיאון ברוקלין  השווה, לא לפספס את Welcome to the dinner party תערוכה קבועה, שנמצאת בחדר מיוחד.
ואם החלטתם ללכת על התמונות הפנטסטיות של הילמה, סידרתי לכם קפיצה קטנה, לעידן חדש במוזיאון תל אביב  
ונכון שהילמה היגרה לת"א מ Guggenheim Museum ועדיין יש לי סימפטיה אליו. אז אם אתם בניו יורק, אני ממליצה בחום לבדוק את החתיך המסחרר הזה. אחרי שהסתלפפתם, תעלו לקפיטריה ותראו איך החלום של האדריכל פרנק לויד רייט, שתכנן את ההורס הזה, מתממש שלב אחרי שלב בצילומים אדירים. 
ואם בא לכם לדפוק את הראש בקירות של קוברה הוירטואוז, תפתחו את המפה שמיקי יצרה, כי היא אחת שיודעת וכדאי לעקוב אחריה 
ואם בא לכם לדעת לפני כולם, על כאן ושם בעיר העירים למתקדמים, מוזמנים להרשם למעלה מימין  ותודה 
נתפגש בפוסט הבא עלינו לטובה 

 

34 Responses

  1. נתלי תמיר הגיב:

    פוסט שמדליק מכל אבר את החושים ומטריף אותי עוד יותר על ניו יורק.
    כמה טובה שאת כאן ושם

    • Tova הגיב:

      שאת עושה לי לחיים אדומות 🙂 תודה
      חוצמזה שאת מטיילת בין המילים והתמונות שלי, ראשונה לפני כולם.
      ומלטפת אותה מכל הלב בחושים הטובים שלך.
      בתחושה שלי, אנחנו מטיילות כאן ושם, בעיר העירים, משכבר והימים.
      רק אומרת

  2. אילנה בר הגיב:

    את כותבת על המפגשים שלך עם האמנות בניו יורק וזה מיד מחזיר אותי אחורה בזמן לתחילת הסתיו, בנסיעה שלי שעיר הגדולה, חילופי הדברים והתמונות ביננו.
    פוסט מענג. חיכיתי לקרוא על הרשמים שלך מהאמנות שפגשת ושמחתי בפוסט הזה שהגיע ושימש כמו מנהרת זמן עבורי….

    • Tova הגיב:

      אילנה, אני מנצלת את ההזדמנות להגיד לך תודה
      על ההכייף שבפינג פונג התמונות, והחוויות שהחלפנו ביננו כאן ושם ומה שבינהם.
      זה התחיל בחברה הגאונה שלך, המחברת של "יומני ניו יורק "
      https://www.ilanabar.com/nyc-info/ (מצרפת למי שפסםפס ועוד אמצא דרך להכניס אותה למקום הראוי, בדברי ימי ניו יורק שלי)
      כבר אז הבנתי ששתינו נהנות מהשוטטות , מלדפוק את הראש בקירות של קוברה, מאומנות שמזדמנת בהפתעה, מלשים עוד גשר על החגורה …
      בקיצור שמחה שניו יורק הפגישה ביננו

  3. נועה בר-נס הגיב:

    נהדר טובה, תודה. תמיד מחדשת לי 😊

    • Tova הגיב:

      זו ניו ניורק שמחדשת ומתחדשת
      אני רק מציירת את התחושות שלי במילים ותמונות.
      ותודה 🙂

  4. ציפי הגיב:

    עכשיו אני מה זה עצובה שלא יכולה להגיע לניו יורק. 2 תערוכות ששוות יותר מזהב. 2 יהלומים. וציורי הקיר וואוו. הייתי בתערוכה אחת של פרידה ודייגו ואת זו אני חייבת לראות. עבדו עליה 10ש' והיא נהדרת (אחרי הרצאה של יערה קידר מתאהבים בפרידה שוב ושוב). שמחה שיכול לראות ולחוות את כל אלה 🙂

    • Tova הגיב:

      ציפי, כשאני נמצאת בניו יורק, אני מקנאה בעצמי על כל היהלומים שאני חווה, על הבמה הכי גדולה ומרהיבה.
      ולפעמים כמו עכשיו, אני מקנאה באלו שנמצאים שם עכשיו, לראות את פרידה ואת וורהול ואת ואת ואת …
      ואז אני מזכירה לעצמי, שהיהלומים מתחלפים ביהלומים אחרים בניו יורק . היא תמיד ממציאה את עצמה מחדש.
      ותודה שאת איתי כאן ושם 🙂

  5. תמרית הגיב:

    פוסט כייפי לגמרי. אוהבת את הכתיבה שלך ואת זה שאת מכורה לניו יורק כמו שאני הייתי פעם…עוד כמה פוסטים ותצליחי לשכנע אותי לחזור לעיר

    • Tova הגיב:

      תמרית תודה 🙂 עשית לי את היום
      ואם הצלחתי לבלות אותך איתי בעיר העירים, אני הכי שמחה.
      ותמרית ההתמכרויות שלנו הכי בריאות שיש
      ביפן בניו נורק .. אנחנו באות מאהבה

  6. מיכל מנור הגיב:

    איזה פוסט מלא צבע ותעוזה. אני חייבת לומר שאם צריכה לבחור בין פרידה להילמה, הילמה מנצחת..לא יודעת למה..אולי בגלל המשיכה שלי לנורדיות ואולי בגלל שאת פרידה אני כבר מכירה כמעט מכל הכיוונים ואילו הילמה היא תגלית מרעננת. בכל אופן פוסט משובח.

    • Tova הגיב:

      מיכל,
      אני לגמרי איתך, בתעוזה בצבע ובבחירה של הילמה (הצחקת אותי עם הנורדית) ,
      כשחזרתי אמרתי "אם יש לכם מוזיאון אחד לבחור רוצו על התמונות הפנטסטיות האלו" .
      ומיכל, זו לא הפעם הראשונה שאנחנו באותו ראש, אותו הכפר, אותו קפה בגדד…
      תודה על המילים הטובות שחיממו לי את הלב 🙂

  7. ניני אטלס הגיב:

    הכתיבה שלך שואבת בעניין, ובהומור הכל מזמין ומקרב.
    לא הייתי בניו יורק, ואלא אם כן היא תחליט להתקרב לכאן, מרחק מקסימום חמש שעות טיסה, כנראה שגם לא אבקר בה. כמה טוב להכיר אותה דרך עיניים אוהבות כל כך, חקרניות כל כך ושפה קולחת שמתארת ומשתפת. תודה לך.
    עכשיו סוד, ואל תגלי לשומיש! אופנת הפרידה – הצליחה להוציא אותי מדעתי כבר מזמן. ודווקא הציורים שהבאת כאן, לא הרגיזו אותי, אלא סקרנו ההסבר שלך בכלל הפיח בהם רוח חיים אחרת, חדשה ומרתקת.
    ו….כן או לא רוחניקית, מצאתי המון המון תום, חן וחסד בציורים של הילמה (עליה לא שמעתי מעודי) אז שלוש פעמים תודה 🙂

    • Tova הגיב:

      איזה כייף של מילים מחייכות, מלטפות …מחמושה בעדשה ובעיניים כ"כ טובות
      וניני, מבטיחה לא לגלות לאפח'ד.
      רק עוד משהו קטן – אחת הסיבות לאופנות שכאלו זה האינסטגראם. הצבעוניות של פרידה, כמו הנקודות של קוסמה, מצלמים נהדר ומביאים המון לייקים.
      תודה 🙂 על החן, החסד והתום…

  8. שרי הגיב:

    פוסט שמהמם את החושים ומכניס את הקטרא ישר לאווירה

    • Tova הגיב:

      שרי תודה 🙂 שהכנסת אותי חזרה לאווירה העל חושית הזאת
      שתופסת אותי, מהרהרת אותי, צובעת אותי … והופכת כל תמונה לסרט.

  9. מרתק, יפהפה, אסתטי וכל כך מושך פנימה…

    • Tova הגיב:

      תודה אורה'לה 🙂
      ככה בדיוק הרגשתי עם התמונות של הילמה וקוברה
      מרתקות, מושכות אותי פנימה ומעיפות לי את המחשבות .

  10. מירב טבקמן הגיב:

    טובה, את כותבת כל כך טובבב!!
    אני לא בחורה של אומנות. מודה, מה לעשות..נולדתי בלי הגן.
    אבל לקרוא את האומנות דרכך, בניסוחים האלה שלך שמרתקים ובד בבד מעלים בי חיוך, זו חוויה עבורי.
    תודה לך על זה 😍

    • Tova הגיב:

      מירבי שאת טובבבה אלי 🙂
      יש לך את הפתטא מלידה
      שמאפשר לך לראות חוויות של אחרים ולחייך אותם.
      זה גן נדיר במיוחד.
      וזה שנכנסת לפוסט אומנותי בעיניים פקוחות לרווחה, זה הכי מלטף לי את הנשמה
      תודה והמון

  11. טל בר הגיב:

    עדיין לא החלטתי אם אני יותר נהנית מהפוסטים המטריפים שלך, או סובלת – מזה שאני לא שם. אחד ה-פוסטים

    • Tova הגיב:

      טל תודדדדדה 🙂
      ידעתי שלא תוכלי להשאר אדישה, לאנרגיה שמתפרצת ממני ומהעיר הגדולה.
      שמה לך ממתקים, בשביל הבטוח לעיר העירים.
      בקרוב תגיעי רחוק
      New York calling

  12. יפעת הגיב:

    טובה, הסיפור של הילמה מדהים והציורים שלה שבו אותי בצבעים בצורות ובעיקר בזרימה שיש בהם, יש תנועה וריקוד בציורים שלה.
    אהבתי גם את הציור של קוברה עם ההסבר המעניין שהבאת.
    מעבר לגילויים ולאומנות היפה שאת חושפת, אני אוהבת את סגנון הכתיבה שלך שהוא כל כך חי ומחובר לרגשות והתחושות שאת משתפת.
    הקריאה בפוסט שלך היא הנאה צרופה. תודה

    • Tova הגיב:

      יפעת, ממש ריקוד, התנועה , הזרימה … עלית עליה .
      זה בדיוק מה שהרגשתי כשעמדתי מול התמונות שלה .
      אני ממש מסמיקה לי פה בפינה הפולנית- להיות שקופה, חשופה, להפגין רגשות ותחושות
      תודה והמון:) על כל המילים הטובות שאת זורקת עלי
      יוצאת בריקוד משמחה

  13. רחל לבון הגיב:

    טובה היקרה איזה יופי של כתבה את רקחת לנו שנהנה . ברור לך שאין מצב להגיע כה מהר לניו יורק אז אני מתענגת מכל מה שאת מביאה לכאן. לאחרונה ראחתי תמונה של פרידה קאלו בצלמניה בנמל בת"א. תודה לך על כתבה משובחת ותמונות מקסימות.

    • Tova הגיב:

      רחל היקרה תודה 🙂
      זו ניו יורק שרוקחת לי ריחות טעמים וצבעים ..שמטריפים לי את כל החושים.
      אני מרוויחה ומתענגת גם מהחוויה האישית וגם מכל מילה טובה שבתגובה.

  14. ביקרתי לפני כמה שבועות בתערוכה קבוצתית בה מוצגות עבודות של הילמה. היה נהדר! עבודות מרתקות וגם ההסברים שעומדים מאחורי אמנית שהקדימה את זמנה ביג טיים.

    • Tova הגיב:

      גלית, שמחה שיצא לך גם לחוות אותה, ובטוחה שהיה נהדר. היא גם הקדימה את זמנה וגם התבונה שזר לא יבין זאת… אישה נדירה.
      תודה על השיתוף 🙂 ושהיית איתי כאן ושם

  15. נילי חוט הגיב:

    טובה'לה היקרה, חברתי הכשרונית,
    קראתי בשקיקה ואהבתי את מילותייך המדוייקות והסגנון הטובהאי.
    תודה שחשפת בפנינו את הציורים המדהימים של הילמה, שעליה לא שמעתי עד שחשפת את עבודותיה בפנינו.
    מה גם שראיתי כעת צילומים שצילמה בת דודתי האקס -ניו -יורקית, שחזרה מביקור "מולדת" לארץ.
    שמחה שיש טרנד של מודעות ליכולת המיוחדת נשים ציירות. עד לשנים האחרונות נפקד מקומן בתולדות הציור, ואני מניחה שנחשף בעתיד לציירות נוספות.

    • Tova הגיב:

      נילי הטובה שאת מורחת לי חיוך גדול על הפנים
      לקרוא אותי בשקיקה זה הכי מלטף לי את הנשמה הניו יורקית, הבלוגרית…הכי שמחה 🙂 ותודה חברתי הטובה
      התמונות של הילמה באמת פנטסטיות, הסידור של האוצרת עם היומנים ומוזיאון גוגנהיים.. הכל יושב בול. מי כמוך יודע להנות מהתמונה המלאה.
      וכן, בשנים האחרונות יש חשיפה גדולה יותר לנשים בתולדות האומנות, לפעמים בזכות האינסטגרם, כמו יויו קוסמה, ופרידה קאלו…
      עד היום ספרי האמנות לימדו אותנו שנקודת האפס של האמנות המופשטת הייתה בשנת 1912, עם התפרצות סימולטנית ולא מתוכננת של כמה אמנים – גברים, כמובן – ובראשם קזימיר מלביץ' האוקראיני, וסילי קנדינסקי הרוסי ופיט מונדריאן ההולנדי, שניסו למצוא סדר אוניברסלי ועיקרון רוחני דרך ההפשטה. התערוכה בגוגנהיים מנפצת את הנרטיב של הפרויקט המודרני ומנכסת אותו לאף קלינט הנשכחת, שהתחילה כמעט עשור לפניהם.

  16. יעל רוזנולד יניב הגיב:

    'וייב' היא מילה שאני לא מרבה להשתמש בה. והנה היא כאן – איזה וייב של אורבניות נונשלנטית נמצא כאן על כל מילה ומילה. מהגוגנהיים, דרך אמנות קונספטואלית ועד אמנות רחוב, כאילו מסיבת קוקטייל שווה איחדה את כולם ביחד. הזווית על פרידה קאלו כל כך שונה ולא טריוויאלית. נותרתי עם המחשבה – מה היא הייתה חושבת.

  17. Tova הגיב:

    יעל 🙂 תודה על כל מילה טובה שאת זורקת עלי, במסיבת הקוקטייל הזו.
    העיר הזו לוקחת אותי לשחקים ומסחררת לי את המחשבות.
    ועדיין, אני מרגישה בה מספיק נח להיות תיירת בנעלי בית.
    ופרידה, כן, גם אני עדיין תוהה

  18. ינינה הגיב:

    תודה על הפוסט הזה. חייבת להתוודותש אני הרבה יותר מתחברת לגשמיות המתריסה של פרידה, מאשר לרוחניקיות הצבעונית של הילמה. בכללי התקופה הזאת באומנות פחות מדברת אלי – אבל ניחא, אולי עדו אבשיל. מה שכן – חשבו ובהחלט ראוי להעמדי דיוק היסטורי בנושא של םועלן של נשים אומניות ובכלל. רק בשביל זה שווה להציג וללכת לתערוכות האלה.

    • Tova הגיב:

      ינינה תודה על ההסבר המפורט 🙂
      כפי שרשמתי בפוסט, גם אני פחות מתחברת לרוחניקים, אבל האוצרת של התערוכה עשתה פה עבודה נפלאה. היא בעצם סיפרה סיפור שהתפתח עם ההליכה הסיבובית בגוגנהיים. וזה לפני שמדובר בתערועכה ענקית שכל המוזיאון הוקדש לה. כמו בכל סיפור, יש כאלו שיודעים לרתק את הקהל ויש שלא. לצערי מוזיאון ת"א החליט להביא 4 תמונות , ולהוציא את הסיפור הגדול מהקשרו.
      וינינה אני לגמרי מסכימה איתך, שבשביל הצדק ההסטורי על מקומן של הנשים בעולם האומנות, בכלל ובפרט
      תערוכות מהסוג הזה חשובות . אגב, תוך כדי כתיבת הפוסט, גיליתי שישנן עוד בנות שפחות שמענו עליהם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *